האולימפיאדות בעת החדשה

האולימפיאדות בעת החדשה

המסורת האולימפית חודשה בשנת 1894 בוועידה בינלאומית, בהשתתפות נציגים מ-13 ארצות שהתקיימה בסורבון שבפריז, הוחלט פה אחד על חידוש המשחקים האולימפיים. מי שהוביל את הרעיון היה הברון פייר דה קוברטן. דה קוברטן היה זה אשר טבע את הסיסמה "לא הניצחון חשוב אלא ההשתתפות", אך גם את הסיסמה שהפכה להיות סיסמת הספורט בכללותו: "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר!".

כמתבקש, המשחקים המחודשים הראשונים, שנערכו ב-6 באפריל 1896, התקיימו באתונה. במשחקים אלו השתתפו 245 מתחרים מ-14 מדינות ב-43 תחרויות, למעלה מ-200 מהם היו יוונים. לפני כן לא אורגנו תחרויות בינלאומיות בסדר גודל כזה. תביעתה של יוון שכל המשחקים יתקיימו בשטחה לא התקבלה, והוחלט על סבב במדינות העולם השונות. בהתאם להחלטה זו, ארבע שנים מאוחר יותר במשחקים שהתקיימו בפאריס השתתפו למעלה מפי 4 יותר ספורטאים כולל 11 נשים, שהורשו להשתתף לראשונה, בקריקט ובטניס.

מאז הפכו המשחקים למסורת, מדי ארבע שנים, פרט לתקופת מלחמות העולם שמנעו את קיום הארועים (בניגוד ליוון, הרוח הספורטיבית המודרנית לא עמדה כנגד יצר המלחמה המודרני). מאז האולימפיאדה הראשונה צמחו מספר המשתתפים ומספר התחרויות והגיעו למספר של 10,651 משתתפים ב-300 תחרויות בסידני 2000.

במשך קרוב ל-100 שנים הספורטאים שהתחרו במשחקים האולימפיים היו אמורים להיות חובבים ואסור היה להם להתפרנס ואף לא לקבל שום טובת הנאה בהקשר הספורטיבי. ספורטאים שהתברר שקיבלו כספים בעבור כישוריהם הספורטיביים, נשללו המדליות שזכו בהן והם התבקשו להחזירן. תקנות אלו היו לכאורה מסיבות מוסריות ששללו את העיסוק המקצועי בספורט, אך למעשה נבעו מרצונם של המעמדות הגבוהים לשריין את המשחקים האולימפיים לעצמם, ולהרחיק משם את דלת העם. רק בשנות ה-80 של המאה ה-20 נפתחו המשחקים האולימפיים להשתתפות של ספורטאים מקצועניים וכיום אין הבחנה בין חובב ומקצוען.

מעבר ליוקרה שיש באירוח המשחקים האולימפיים, המשחקים נחשבים למנוף להתפתחות של תרבות הספורט והכלכלה במדינה שבה הן מתקיימות. לקראת כל תחרות כזו נבנים מתקנים אולימפיים ברמה גבוהה, שלאחר מכן משרתים את אותה מדינה. מבחינת ההיבט הכלכלי, זכויות השידור שנמכרות לרשתות השידור השונות וחסויות כמו גם מכירת כרטיסי כניסה לצופים המקומיים ולאלו שמגיעים מרחבי העולם, מכניסות כסף רב לקופת הוועדה המארגנת של המשחקים (בין 80% ל90% מהעלות של האולימפיאדה). האורחים הרבים ובהם הספורטאים, אנשי התקשורת והאוהדים, מתאכסנים בבתי מלון בקרבת העיר שבה נערכות התחרויות וצורכים שירותי עזר שונים. בנוסף לכך המדינה והעיר "עולות על המפה" ומתפרסמות ברחבי עולם, דבר שמעודד את התיירות אליה. בהקשר זה יש לציין את ההוצאות הגדולות הכרוכות במשחקים על בניה ועל אבטחה. באולימפיאדת אתונה 2004 הושקעו כ- 1.2 מיליארד דולר רק על הוצאות האבטחה - שווה ערך כמעט להכנסות ממכירת זכויות השידור של אותה אולימפיאדה.

מבחינת הספורטאים המשתתפים, אין ספק שהם זוכים ליוקרה ולתהילה ובמיוחד הזוכים במדליות. ספורטאים שזוכים במדליות יכולים לאחר מכן לתרגם את המוניטין לכסף, בקמפיינים פרסומאים, במענקים מהמדינה (למשל בישראל מוענק פרס של 250,000 שקל לזוכה במדלית זהב), ואף במציאת ספונסרים.